עלייתם של סרטי סקס: מטאבו למיינסטרים טרנסגרסיבי

בימיו הראשונים של הקולנוע, סצנות סקס נחשבו במידה רבה לטאבו או נשמרו למינימום מחשש לצנזורה או נקמה. פאסט פורוורד מאה שנה וסרטי סקס הפכו לתעשייה של מיליארדי דולרים ולמצרך עיקרי בקולנוע המיינסטרימי. בעוד שסקס עדיין מחזיק בכוחו לזעזע, לעורר ולעורר מחלוקת, הוא כבר אינו מוגבל לצללי החברה כמעדן אסור.

בהקשר של ימינו, ניתן לראות במין עדשה לדיון בנושאים תרבותיים חשובים כמו מגדר, זהות מינית וסוכנות. מהימים הזהירים של קוד הייז ההוליוודי, שהורה ליוצרי קולנוע להימנע מדיון על סקס על המסך, ועד להשקפות המתקדמות של הקולנוע המודרני, סרטי סקס גדלו להקיף את הפנים הרבות של המיניות האנושית. כתוצאה מכך, הם הפכו לחלק מקובל ורווחי יותר ויותר של תעשיית הקולנוע.

מאמר זה בוחן מקרוב את ההיסטוריה של סרטי סקס אינדקס מומלץ, בוחן תנועות מפתח, מגמות חברתיות ויוצרי סרטים שעזרו להגדיר את הז'אנר. הוא בוחן כיצד סקס בקולנוע התפתח מפרובוקציות שערורייתיות לחקירות מורכבות של מיניות וזהות, תוך בחינת האופן שבו נעשה שימוש במין כדי להעצים או לדכא דמויות וצופים. בנוסף, המאמר יעסוק במאבק המתמשך של תעשיית הקולנוע להפיק סרטים עם תיאורים אותנטיים ומכבדים של מין.

ימיו הראשונים של הסקס בקולנוע

ההיסטוריה של הסקס בקולנוע ארוכה וארוכה, החל בשנים הראשונות של הקולנוע האמריקאי, כאשר יוצרי קולנוע מתחו את גבולות המדיום החדש דאז כדי לספר סיפורים פרובוקטיביים ונועזים על רומנטיקה ויחסי אנוש. בשל חוקי הצנזורה המחמירים שנחקקו בשנות העשרים, סקס בסרטים נטה להיות סאבטקסטואלי ומרומז מאוד ולא מתואר במפורש.

למרות מגבלות אלה, הסרטים של התקופה – במיוחד יצירותיהם של ארנסט לוביטש ודורותי ארזנר – נותרו טעונים מינית ומתקדמים באופן נועז. ראוי לציין כי סרטה האילם של ארזנר משנת 1929, "המסיבה הפרועה", שהציג גיבורה נשית צעירה הדוחה הצעות גבריות לטובת ניהול רומן לוהט עם אישה אחרת, מצוטט לעתים קרובות כאחת הדוגמאות הראשונות לאהבה לסבית בקולנוע.

שנות ה-60 וה-70: סקס צובר פופולריות והכרה

כשהוליווד החלה להקל על חוקי הצנזורה שלה בשנות ה-60, סקס בקולנוע החל להיות גלוי יותר ויותר. העשור התאפיין בהופעתם של סקסיפיקציה וסרטים רכים, בהובלת יוצרים כמו ראס מאייר ורדלי מצגר, כמו גם גל חדש של במאים מהזרם המרכזי שלא חששו להתמודד עם נושאים למבוגרים.

חופש הביטוי החדש הזה הוביל לכמה מסרטי הסקס האיקוניים ביותר של התקופה, כולל "הבוגר" מ-1969, שהציג רומן בין בוגר קולג' (דסטין הופמן) לאישה מבוגרת (אן בנקרופט). הם יורים בסוסים, לא? (1969) פרץ גם הוא דרך חדשה עם רצף בלתי נשכח שבו שתי דמויות מתפשטות וטובלות סקיני.

הגידול בקבלה של מין בקולנוע נבע בחלקו גם מתנועות של התקופה, כמו המהפכה המינית, שבה אנשים החלו לדבר בגלוי על מין באופן שלא היה אפשרי קודם לכן, ועלייתה של התנועה לשחרור האישה, שעודדה את חקר המיניות הנשית. זה הוביל לסרטים כמו הטנגו האחרון בפריז מ-1973, שמציג דמות נשית בגילומה של מריה שניידר המתוארת כמקיימת יחסי מין מלאי תשוקה ומשחררים.

שנות ה-80 וה-90: סצנות סקס בדירוג R

בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 התבסס המין עוד יותר בקולנוע המיינסטרים, בעיקר בסצנות הסקס בדירוג "R" של התקופה. אף על פי שסרטים אלה נטו להיות פחות מפורשים מקודמיהם, הם בכל זאת עסקו בנושאים ונושאים למבוגרים, ולעתים קרובות הציגו דמויות העוסקות בסקס נלהב ולא מתנצל. בתקופה זו חל זינוק במותחנים ארוטיים (כמו "אינסטינקט בסיסי" מ-1992), ביצירות תקופתיות (כמו "קווילס" מ-1993) וברומנים מודרניים (כמו "כשהארי פגש את סאלי" מ-1989).

בשנות ה-90 החלו יוצרי קולנוע עצמאיים להתמודד עם טריטוריה נועזת ומפורשת יותר עם סרטים כמו "ילדים" של לארי קלארק (1995) ו"כספת" של טוד היינס (1995), שהציגו סצנות אינטימיות ולעתים קרובות מטרידות שמתחו את גבולות ההגינות. סרטים אלה ביססו עוד יותר את הסקס בקולנוע כצורה מקובלת של אמנות, כפי שבאה לידי ביטוי בתשואות הביקורתיות והקופתיות המוצלחות שלהם.

שנות ה-2000 ועד היום: סקס והעידן הדיגיטלי

בתחילת שנות ה-2000 חל מעבר מסקס מפורש בסרטי המיינסטרים ההוליוודיים, כאשר יוצרי סרטים אימצו את האמרה עתיקת היומין ש"סקס